<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השמונה עשר</h1>
<h2>דף ו:</h2>
אף בראשון של פסחים אירע לי עם אותם התלמידים שאנו רגילים לפרש הביטול כשטתו של רבינו יעקב ז"ל שפירש בענין הבטול מפני שהבטול הוא כהפקר ושוב אינו שלו ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו'. והראוי [לדעתם] לא כשטת הרב שהזכרנו שאותה סברא של רבנו תם נתבטלה לגמרי, והִ[שכִיח] דבריו, עד שלא מצאו לו ידים ורגלים בבית נוצר, שהקשה עליו הרבה קושיות, חדא מדלא תאני למקרייה להאי בטול הפקר כלל. והשנית שבעלמא לא מצינו שיהא לשון בטול נקרא בלשון הפקר כלל, שבענין בטול ע"ז אינו ר"ל שיהא הפקר וכן בטול רשות. והשלישית שהבטול פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת שהוא מועיל, ואלו בהפקר מצינו בפרק אין בין המודר (נדרים מ"ג. שם בגמרא) דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפיק מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר. והרביעית שההפקר נראה להרב ז"ל שהוא אסור בשבת מדאמרינן (ביצה ל"ו:) ואין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין, וודאי הפקר הואי ליה כחדא מנייהו ובזו אמרו מבטלו אחד שבת ואחד יו"ט. והחמישית שההפקר צריך שלשה ובכאן ביחיד. והששית שההפקר צריך דיבור ואמירה בפה ובזה אמרו יבטלנו בלבו. והשביעית שאין זה לשון הפקר שאלו אומר אדם כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר אינו הפקר בכך. והשמינית דכיון דלאו לאחרים הוא, ואיהו נמי מצי זכי ביה לאו דאחרים הוא ואע"פ שאינו, הואיל ואיהו נמי מצי זכי ביה מנא לן דשארי.
אלו הם קושיותיו של הרב ז"ל, [שאינן] מכריעות לסתירת דבריו של רבינו יעקב כלל, שזה שהקשה הרב היאך אפשר לא אישתמיט תלמודא בשום דוכתא למקריה הפקר, אין כונת הרב שהוא הפקר גמור, אלא שהוא כעין הפקר לענין זה שלא יהא קרוי ממונו עד שיהא לבו עליו לשמירתו, אלא שיהא כעפר המונח לדריסת הכל, ומאחר שאין כונתו להפקר גמור אינו קוראו הפקר בשום מקום, וכן שהפקר זה ודאי אין בו כונה לזכות בו שום ישראל, שאלו כן הרי יתחייב הזוכה, ואם יפרט לגוים הרי הפקר לענים אינו הפקר עד שיפקיר לכל ומשום הכי לא שייך למקרייה הפקר כלל.
וכן מה שהקשה בשנייה שאין בטול נזכר בשום מקום לענין הפקר, שהרי בטול ע"ז ובטול רשות אינו הפקר, ודאי כך הוא אלא שאף זו מתרצת בראשונה שאין בטול זה נקרא הפקר אלא כעין הפקר כלומר שהוא מבטל הענין שבו היה נקרא שלו ועכשיו הוא מדרס לכל כעפר. ואף בטול ע"ז הוא שבפחיסתו מבטל כל מה שהיה בו מכח האיסור (ע"ז י"ג. במשנה) וכן ביטול רשות עשאו מדרס לכל בני החצר (עירובין ס"ג:) וכמי שאין מיוחד לו, וזו גדולה מהפקר שבכאן מבטלו מהיות כח ורשות לאלו ולא לזולתו אלא כעפר שהוא מדרס לכל, ואינו מיוחד לאדם אחר ואף שום אדם אין לו בה הנאת הגוף מיוחדת, ובטול זה הוא אצלי כעין תבן ובטלו, עפר ובטלו, כלומר שמתיאש ממנו שלא ליתן לב עליו ליטלו משם, ואף זה עושה עצמו מתיאש ממנו עד שאין דעתו עליו אלא כדבר שאינו שלו ולא משום אדם.
ומה שהקשה הרב בשלישית שהבטול פשוט הוא לכל שהוא מועיל, ואלו בהפקר קסבר ר' יוסי שאינו הפקר עד שיזכה בו אחר כדאית' בנדרים (מ"ג.) חזינא דכל דבתריה דרבינו יעקב קאתי מר. ומה לו להקשות ממה שאין הלכה כן, וכמה שמועות בתלמוד שנזכר בהם הפקר בלא זכייה של אחר בו, ואחת מהן גגית וקדרה לבית שמאי, דאמרינן עליהו (שבת י"ח:) דמפקר להו, ולא עוד אלא שרוב שמועות של הפקר כך הן וכולן בטוחות על כחן של חכמים שהלכה כדבריהם שאין צורך שיהא שם זוכה כלל, ולא עוד אלא שאף זו דחאה רבא במקומה (נדרים מ"ג:) והוא שבמשנתינו (שם מ"ג.) שנינו שם במודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין למודר מה יאכל ואין עמו אחר שיהא המדיר נותן לו במתנה ושיתן לו למודר, שמניח על גבי הסלע או ע"ג הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר, ופירשו טעמיה בגמרא משום דלא הוי הפקר עד דאתי ליה לרשות זוכה, ונמצא שבשעת שהתחיל לזכות הוא בה לא היה הפקר, והקשה ר' אבא ממה שאמר ר' יוסי בעצמו אימתי אני אוסר בזמן שנדרו קודם להפקירו, אבל אי קדם הפקרו לנדרו מותר, ואי משום האי טעמא אפי' בהפקרו תחלה ליתסר, דהא אכתי לאו הפקר הוא, ותירץ דלענין נדר מיהא כל שהפקיר תחלה אין דעתו להיות נאסר במה שכבר הפקיר, ואותביה רבא (שם מ"ג:) מדאמרינן מקצתן לראשון וכולן לשני וכו' ופירש דבריו לדעתינו במי שכתב מקצת נכסיו לעבדו שהדבר ידוע שלא קנה אפילו עצמו אחר ששייר בנכסיו וכתב אח"כ את כולן לשני בלא שיור זכה השני בעצמו ובכל הנכסים ומשתעבד בראשון, ואלמלא שבמתנה שניה היה דעתו ליתן אף מה שכבר נתן, ואף כאן יש לנו לומר שאם אין ההפקר הפקר עד שיזכה בו אדם הרי דעתו להדירו אף במה שכבר הפקיר הואיל ואינו הפקר עדיין ושברשותו הוא, וא"כ הדרא קושין [לדוכתא], שאם הוא סובר דלא הוי הפקר עד שיגיע ליד זוכה אף בהפקיר קודם הדרתו ליתסר, ופי' רבא לטעמא דר' יוסי משום גזרת [מתנת] בית חורון, והוא המעשה הנזכר שם (שם מ"ח.) באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והשיא את בנו וכו' עד כל מתנה [שאינה] שאם הקדישה תהא מקודשת וכו', ומשום דהך מתנה לאו מתנה גמורה היא אלא דרך הערמה הפקר גמור הוא, וא"כ אף זו בלא שום מחלוקת היא והדבר פשוט.
ומה שהקשה הרב ברביעית שאין מפקירין בשבת ודומיא דאין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין (ביצה ל"ו במשנה), ובזו שנינו שמבטלו אחד שבת ואחד יו"ט. תמה אני פה [קדוש] איך אמרה, והלא אמרו (שבת קכ"ו: במשנה) מפנין ארבע וחמש קופות של תבן וכו', מפנין תרומה טהורה וכו' ור"ל בשבת, ומפרש טעמא בתרומה טהורה הואיל וכו' ובדמאי דהא חזו לעניים ואי נמי אף לדידיה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי ליה וכו', והרי איתא למר בהדיא שמפקירין בשבת. ואף הסברא נותנת כן שזו שאסרו בהקדשות וחרמין וערכין שאלו כעין מכר הם (שהוקצה) [שהקצה] אותם לאחרים, וכעין מה שאמרו מה לי מכר להדיוט מה לי מכר לשמים, אבל הפקר אין בו הקנאה לשום אדם והרי זה כבטול רשות שנעשה אף בשבת.
ומה שהקשה בחמשית שההפקר צריך שלשה, מה יאמר הרב בענין שביתת כלים (שבת י"ח.) שסוברין בית שמאי שאדם מצווה עליהם, ושאלו ע"ז (שם ע"ב) גיגית ונר וקדרה לב"ש היכי שרו, ומשני דמפקר להו, ר"ל כי מדליק ליה מערב שבת מפקר ליה ושוב אינו מצווה על שביתתה, אעפ"י שהולכת ודולקת בשבת, וכן בגיגת של שכר וכן בקדרה שמניחה על האש וכו'. וודאי זו בלא שלשה היא. וכן בנדרים (מ"ג. במשנה) אמרו במודר הנאה מחבירו ואין לו מה לאכול שנותן לאחר המתנה והלה מאכיל למודר וקאמר עלה היו מדיר ומודר מהלכין בדרך ואין למודר מה יאכל וכו' אין עמהם אחר מניחו ע"ג הגדר או ע"ג הסלע ואומר הרי הוא הפקר והלה בא ואוכל. והרי הפקר זה ביחיד הוא שהרי אין עמהם אחר. וכן במס' בבא מציעא (ל"א:) אמרו ר' ישמעאל בר' יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתורא דאופי אותבנהו וקא מתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שוי א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה הדר זכה ביה וכו' וא"ל לכולי עלמא אפקרנהו לבר מדידך. והרי בכאן לא היה אחר עמהם, שאלו כן לא הוה שביק לאחריני דכותיה ואזיל לגבי ר"י דלדלי ליה ואפ"ה אפקר ליה. וכן בכמה שמועות מצינו הפקר ביחיד. ומה יאמר הרב בכל אלו ובכיוצא בהם. אלא שבתוספות כתבו (נדרים מ"ה ד"ה הא) שלא הצריכו להפקר בפני שלשה אלא בהפקר של קרקע. וכן יש שפרשוה בהפקר שלשה נאמר בדבר שאין רצונו של אדם נודע בו שיהא בדעתו להפקירו, שאין אדם מצוי להפקיר את שלו, ואין רצונו מתחוור עד שיהא בפני שלשה, אבל כל שסבתו נודעת וניכרת שנוח לו בכך ולתועלת הוא לו, או שיש שם צורך מצוה או שמירת נדנוד עבירה ודאי אף ביחיד הוי הפקר, ובטול זה הרי נעשה כדי שלא לעמוד באסור ודעת רבים חלה עליו.
ועוד שהרי ר' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו ביחיד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין (שם), ואע"פ שר' יוחנן חולק עליו הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום וא"כ כל שיש בו סרך אסור (כנו) [דינו] כהפקר של תורה. ואף רוב [המפרשים] כתבו בקצת תוספות שלא נאמרה שמועה זו אלא לר' יוסי כלומר היכא דאפקריה באפיה תלת לא (בתריה) [בעינן] זוכה, הא כל דלא הוי בתלת בעינן זוכה, והוא המנין שנאמרו דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הרי הפקר וכו' אף בלא זוכה, בפני תרי לא הוי הפקר עד שיבא ליד זוכה, ור' יוחנן הוא מפרש דברי ר' יוסי, ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ולמה אמרו לשלשה שיהא אחד זוכה ושנים מעידים, כלומר דרך תקנה הוזכרו שלשה בהפקר מחשש שמא יכזב ויכחיש שהפקירו, הא מן הדין אינו צריך לשלשה אלא אפי' באחד ואפי' בינו לבין עצמו, מפני שהוא סובר כחכמים, ונמצא שכל שאין שם חשש הכחשה אין צריך לשלשה כלל, והדברים מחוורים.
ומה שהקשה הרב בששית שההפקר צריך אמירה ודבור וכאן אמרו מבטל בלבו, אף זו מתרצת בשלפניה, דכל שהוא מצד שהפקרו מצילו מנדנוד עבירה דעת רבים (חלק') [חלה] עליו ומחשבתו מצטרפת בו למעשה. והרי מצינו הפקר שאף בלא דבור ובלא מחשבה עושה הפקר מן הסתם אם מצד מיאוס הדבר או מצד פחיתותו אם מצד טורח לקיטו אם מצד היותו מתיאש אם מחמת חושב שנאבד לגמרי, או שחושב שכבר זכה בו אחר עד שמתוך דברים (לא) [אלו] כללנו שם שההפקר חלוק לשלשה דרכים מהם שצריך שלשה ושיפקירנו דרך כלל לכל אדם, כגון שבא להפקיר איזה דבר שבידו מצד רצונו בלא שום סבה נודעת לנו, ומהם שצריך דבור ואמירה אלא שנעשה אף ביחיד, והוא כל דבר שסבת הפקרו נודעת בו אם מצד שמירת נדנוד עבירה כגון נר וגיגית לבית שמאי או שמירת פחיתות מעלתו כגון מעשה של ר' ישמעאל שהזכרנו, ויש במין זה זה שביטול בלבו נעשה כאמירה והוא בטול חמץ מתוך חומר הענין (דמי) [גמיר] הוא ומפקיר אף במחשבה, והרבה מפרשים כן בגיגית ונר וקדרה לב"ש. והשלישי שהוא הפקר מן הסתם לכל אדם אם מצד (שיארס) [שנמאס] הדבר (ולחיתותו) [או פחיתותו] אם מצד הדברים שהזכרנו וכל אחד נדרש לפי ענינו כמו שהארכנו בדברים אלו בשני של מציעא (ל"א).
ומה שהקשה בשביעית שאין זה לשון הפקר שאלו אמר כל נכסי בטלים וחשובים כעפר אינו הפקר, בחמץ מיהא נ"ל שמכיון שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה [ענשו] לעשותו כשלו על שעבר והחזיק בו כשלו, כל שמגלה בדעתו שאינו רוצה בו ובקיומו ושהוא עושהו כעפר שאין לבו של אדם עליו הרי הוא כעין הפקר לענין שאינו נדון עוד כשלו.
וכן מה שהקשה בשמינית דמדלא הוי של אחרים ואיהו נמי מצי זכי ביה מנלן דשרי זו ודאי תמיהה. ומה ענין להתחייב בו אחר שאינו שלו. הגע עצמך כשהפקירו זה כמה אע"פ שלא זכה בו אחר מי מחייב ביה איהו, והרי אין הדבר תלוי אלא שלא יהא שלו וכל שאינו שלו אע"פ שאין לו בעלים ודאי איפקע חיוביה. ואף בירושלמי (ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב) מצאתיה כן בהדיא והוא ששאלו הפק[י]ר את חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח. ר' יוחנן אמ' אסור, וריש לקיש אמר מותר התיב ר"י אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור, כלומר ומן הסתם הפקירו, ואעפ"כ לאחר הפסח אסור, א"ל תמן אסורו גרמה לו כלומ' שאע"פ שהפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו ואיסורו הוא שהפקירו אבל כשהפקירו בי"ד מותר, והוא הדין לכל שהפקירו קודם איסורו. אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הנינן אמרין [אתייא] לר' יוחנן כר' יוסה וריש לקיש כר' מאיר, ופירוש הדברים שנחלקו במס' נדרים (מ"ג.) במדיר ומודר שהיו מהלכין בדרך ואין למודר מה יאכל שמניח ע"ג הגדר ומפקיר והלה נוטל ואוכל ור' יוסה אוסר, ואמ' ר' יוחנן מ"ט דר"י משום דהפקר כמתנה וכו' וכדפרישנא לעיל, והלכך המפקיר חמצו אינו כלום אחר שאין שם זוכה. ואינה כך, כלומר דלא בעינ' זוכה אלא דר' יוחנן חייש להערמה הואיל ובקרוב זמן הפסח הוא מפקירו, שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח. ושאל בה מאי נפיק מביניהון כלומ' אם מטעם שאין כאן זוכה אי מטעם הערמה, והשיב נפיל עליו מפולת והפקירו נפיק מביניהון, אם מטעם הערמה אין כאן הערמה ואי מטעם זוכה אין כאן זוכה. הרי למדנו בפי' שנפלה עלינו מפולת ובטלו אע"פ שאין כאן זוכה הוה ליה הפקר. אלא דמגופא דשמעתא קשיא דהא מינה משמע לאו הפקר הוא, דאי הפקר הוא מאי קא בעי בהפקר, הרי כל אדם מפקירו בביטולו, ומ"מ אינה קושיא דההיא הא איתמרא מקמיה מילתיה דרב יהודה דקאמ' הבודק צריך שיבטל שהביטול לא נתקן בימי חכמי המשנה, אי נמי דהפקירו קודם זמן המחוייב, בכך נראה שדרך הערמה הוא עושה, אבל ביטול זה הרי הוא מפקירו וממאיסו על עצמו כעפר. ונמצאת קושיות הרב ז"ל שאין מכריעות לסתירת דברי הרב רבינו יעקב ז"ל כלל, ומ"מ מה שכתב הרב שטעם הבטול הוא שמנעו מהיות עליו שם אוכל ולהשיבו לעפר ואין בו דין ממון לידון כשלו, אף הוא טעם נכון הוא, ואף אנו בדברי רבינו תם סביב לאותו הטעם אנו הולכים, שאינו אלא כעין הפקר והמא(ו)סה לכל, הכל כמו שפירשנו.
ומכל מקום לעיקר הדברים זה שהוצרך ר"ת ז"ל לפרושי בטול מתורת הפקר עד שלא יהא שלו, ולא הלך בדרכו של רבינו שלמה ז"ל שכתב שאין הביטול אלא גזירת התורה שנבטלו מתורת חמץ ודיו בכך מדכתב תשביתו ולא אמר תבערו והשבתה בלב היא, משום דקשיא ליה על רבינו שלמה ז"ל מדקאמר ר' עקיבא (ה'.) אינו צריך הרי הוא אומר אך מיום ראשון תשביתו שאור, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא תשביתו דוקא ביעור הוא ולא ביטול, ומשום הכי פירוש דבטול לאו מדין השבתה הוא אלא שהוא הפקר ואינו עוד שלו, וכ"ש אם הפקירו בפירוש שפטור אלא שהוא צריך הפקר דרך המאסה עד שלא יהא לבו של אדם אחר לזכות בו.
ולדידן מיהא לא קשיא דהשבתה ודאי משמע הכי ומשמע הכי, משמע בטול לבד וכדכתי' ולא תשבית מלח ברית אלהיך (ויקרא ב' י"ג) ומשמע ביעור מן העולם וכדכתי' אשביתה מאנוש זכרם, (דברים ל"ד כ"ו) וכונה ראשונה של תורה בביעור הוא וכדכתי' מבתיכם, (שמות י"ב ט"ו) אלא מדנקיט לשון תשביתו ולא אמר תבערו רמז שמשתמשין בשתיהן ושאם לא ביער, כל שביטל מיהא אינו עובר, וגזרת הכתוב הוא, ואין אנו צריכין לטעם הפקר.
